הפרת זכויות יוצרים

האם סיוע לאחר לבצע הפרה של זכויות יוצרים מהווה אף הוא הפרת זכויות יוצרים? זאת השאלה שנידונה על-ידי בית-המשפט העליון. התשובה שהתקבלה הייתה חיובית – גם “גורם ביניים” שרק מסייע או תורם להפרה עשוי להיות חייב בפיצויים למי שנפגעו זכויותיו, אולם זאת רק בתנאים מיוחדים.

התא, המקראה ומכונת הצילום – עובדות המקרה

באוניברסיטה העברית פעל תא סטודנטיאלי, שהיה קשור פוליטית ונתמך כלכלית על-ידי מפלגת העבודה. בין יתר פעילותיו, העמיד התא דוכן ב”פורום” (ה”כיכר המרכזית” של האוניברסיטה העברית), שם נמכרו מקראות לרווחת הסטודנטים במחיר מוזל. מקראות אלו כללו מאמרים וחומרים שונים מתוך חומר קריאת החובה בקורסים שנלמדים באוניברסיטה.

באותו תא הלכו קצת רחוק מידי עם עניין המקראות, ובאחת מהן כללו עותק מלא של ספר. עלות כל ספר שכזה בחנות היא 89 ש”ח, אולם באוניברסיטה ניתן היה לרכוש אותו, לצד חומר קריאה נוסף, במחיר של 10 ש”ח בלבד. את המקראות הללו ייצר התא תוך שימוש במכונות צילום של מפלגת העבודה.

התביעה בבית-המשפט המחוזי

הוצאת שוקן, שלה הזכויות על אותו ספר, לא הייתה מרוצה מכך שמוכרים ספר שלה במחיר שכזה, וללא שהיא מרוויחה מכך ולו שקל. לכן, הוגשה תביעה נגד הסטודנט שמכר את המקראות (ראש התא), וגם נגד מפלגת העבודה והאוניברסיטה. לא הייתה כל בעיה לקבוע שהסטודנט הפר את זכויות היוצרים, אך השאלה הקשה הייתה האם ניתן לחייב את האוניברסיטה והמפלגה בפיצויים.

בית-המשפט המחוזי קבע שלא רק הסטודנט צריך לפצות את הוצאת שוקן, מכיוון שגם האוניברסיטה וגם המפלגה אפשרו לסטודנטים לבצע את ההפרה – וכך עלה לדיון הנושא של “הפרה תורמת” בזכויות יוצרים.

המילה האחרונה – של בית-המשפט העליון

האוניברסיטה ערערה לבית-המשפט העליון. עמדת האוניברסיטה הייתה כי בית-המשפט המחוזי הרחיב בצורה מוגזמת את ההגנה על זכויות היוצרים. במילים אחרות, האוניברסיטה סברה כי היא אינה אחראית לכל מעשה של סטודנטים ברחבי האוניברסיטה.

בית-המשפט העליון מצא שיש ממש בטענות האוניברסיטה. ראשית, וזה אולי החלק החשוב בפסק-הדין, נקבע כי יתכנו מקרים בהם גורם כלשהו, שלא ביצע את הפרת זכויות היוצרים בעצמו, ייחשב כ”מפר תורם”. אולם, נקבע כי יש לסייג את השימוש ברעיון של “הפרה תורמת”.

בית-המשפט העליון קבע שיש צורך בהצדקה של ממש לתבוע בפיצויים את “גורם הביניים”. הצדקה שכזו תימצא רק במקרה שבו התקיימו שלושה תנאים: ראשית, נדרש כמובן שתתקיים הפרה של זכויות יוצרים בפועל, ולא רק סיכוי להפרה שכזאת. שנית, נדרש כי אותו גורם יודע באופן ממשי וודאי על ההפרה. לא מספיק שיש ידיעה כללית שעשויה להתרחש הפרה. ושלישית – נדרש כי אותו גורם יתרום באופן ממשי להפרה.

באשר לאוניברסיטה, בית-המשפט העליון לא חשב שהיא ידעה על ההפרה, או שהיא תרמה לה באופן ממשי. לא מצופה מהאוניברסיטה לעקוב אחרי מעשים של כל סטודנט וסטודנט, ולברר מה התוכן של מקראות שנמכרות ברחבי ה”פורום”. בית-המשפט לא קיבל את הטענה כי אוניברסיטה חייבת להחזיק די עותקים בספרייה של חומרי הלימוד, ואם לא עשתה כן עליה לדעת שהסטודנטים יצטרכו לייצר לעצמם עותקים. מסיבה זו, בוטלו הפיצויים בהן חויבה האוניברסיטה בבית-המשפט המחוזי.

מנגד, בית-המשפט העליון מצא כי מפלגת העבודה דווקא כן תרמה תרומה ממשית להפרה – היא גם מימנה את פעילות תא הסטודנטים, וגם סייעה באופן ישיר ליצירת המקראה, באמצעות מכונות הצילום שלה. מסיבה זו, מתוך פיצויים של 20,000 ש”ח שנפסקו לשוקן, מפלגת העבודה הייתה צריכה לכסות 60 אחוז!

השלכות פסק-הדין

מוקדם עוד להצביע על מקרים נוספים בהם אדם יחשב כ”מפר תורם” בזכויות יוצרים. אולם, בית-המשפט העליון (השופט ריבלין) הדגיש בפסק-הדין כי בעידן האינטרנט, פעמים רבות יש קושי למצוא את המפר של זכויות היוצרים, או שהמפר נהנה מהגנה של “שימוש הוגן”. לעיתים, יהיה פשוט ונוח יותר לתבוע את מי שמייצר את הפלטפורמה להפרה (מנהל פורום בו מוחלף חומר מפר זכויות יוצרים למשל), תוך שימוש בדוקטרינה “הפרה תורמת”.